ב 1971 פיתחו שני מדענים (בוייל וסמית’) את רכיב ה Charge Couple Device) CCD).
להמצאה הזו לא היה שום קשר לצילום עד אשר יצרני מסרטות הוידאו מצאו שהם יכולים לעשות בו שימוש במקום השפופרת הקולטת את התמונה.
ההמצאה הביאה לגידול אדיר במכירת מסרטות הוידאו מאחר ומעל הכל הם גרמו להקטנת מימדי המסרטות ומשקלן. כאן עלתה השאלה – אם רכיב ה CCD קולט תמונה במסרטת וידאו, למה שלא יקלוט תמונות בצלמות רגילות במקום סרט הצילום?
אם בתקופת סרט הצילום היה האור משחיר את הלידי הכסף, בעידן הצילום הדיגיטלי עבר התהליך הזה שינוי משמעותי. חיישן התמונה (CMOS/CCD) הוא אוסף של תאים רגישים לאור, הממירים פוטונים (חלקיקי אור) לאלקטרונים (חלקיקי מטען חשמלי) ויוצרים את התמונה.
אז איך זה בעצם נראה? בסרטון הקצר שלפניכם:
אחד החלקים במצלמה שקובע את כמות האור שתכנס לחיישן הוא התריס (Shutter). כאשר מהירותו גבוהה – כמות האור שתפגע בחיישן תהיה קטנה וכשמהירותו איטית – אור רב יכול לפגוע בפני החיישן.
חוץ ממהירות התריס, קיים חלק נוסף שמווסת את כמות האור שתגיע אל החיישן והוא הצמצם. פעולתו דומה לפעולת האישון שבעין – כאשר יש אור רב האישון סגור וכאשר התאורה חלשה, האישון מתרחב. הצמצם גם משפיע על עומק השדה שבפריים. 
רגישות / ISO
הISO מציין את רגישות החיישן לאור הקיים. ערכי ISO נמוכים מתאימים לתאורה חזקה וערכי ISO גבוהים מתאימים במיוחד לצילום בתנאים בהם התאורה חלשה (ללא שימוש במבזק) או במקרים שבהם דרושה מהירות תריס גבוהה בכדי ‘להקפיא’ תנועה.
החיסרון בשימוש בערכי ISO גבוהים הוא באיכות התמונה המתקבלת – ככל שהערך גבוה יותר, כך גם רמת ה”רעש” הדיגיטלי (הגרעיניות של התמונה) גבוהה. ככל שהערכים נמוכים יותר, איכות התמונה המתקבלת היא גבוהה.
לפי “חוק האצבע” ניתן לאמר כי ISO בטווחים של עד 200 הוא לצילומים באור יום/שמש ישירה, בין 400 ל 800 בתוך הבית, ובטווחים שמעל 800 נשתמש כאשר אנו מצלמים בתנאי חשיכה.
לסיכום: גודל הצמצם, מהירות התריס ודרגת הISO הם אלו, כולם ביחד, המרכיבים הקובעים את החשיפה הנכונה. כאשר נבין ונלמד לשלוט בשלושת המרכיבים הללו, נוכל להיות עצמאיים בכל הנוגע לתמונות שלנו; נוכל לקבוע את החשיפה הרצויה לנו ואף ללמוד מטעויות ולתקן את עצמנו עד להשגת התוצאה הרצויה.