בעידן הנוכחי בו כל אירוע, כל חוויה, כל חתול וכל קפה מתועדים, מועלים לרשת וזוכים לכמות כזו או אחרת של לייקים, נדמה אולי יותר מפעם, כי הצילום היה כאן איתנו מאז ומתמיד.
לא רבים יודעים כי הצילום התחיל את דרכו רק לפני כ 180 שנים אבל בבסיסו לא השתנה כמעט בכלל – מכשיר אטום לאור עם עדשה שמקרינה את הדימוי הנכנס על גבי משטח רגיש לאור.
המבשרת הישירה של הצילום היתה ככל הנראה ה”קאמרה אובסקורה” (מלטינית: Camera Obscura – לִשְכָּה אֲפֵלָה) – קופסא אטומה לאור שחריר קטנטן בפאה אחת שלה. עיקרון הפעולה היה ידוע עוד מהמאה הרביעית לפני הספירה ובמאה ה13 בנה את הקאמרה אובסקורה ר’ לוי בן גרשון (מוכר גם כ Gersonides) – חדר אטום לאור עם חריר בודד באחד מקירותיו – האור הנכנס מן החריר יצר דימוי מדוייק ע”ג הפאה הנגדית.
העיקרון האופטי הזה, היה בשימושם של ציירים רבים שיצרו רישומים וציורים מרהיבים ומדוייקים להפליא, תוך שהם נעזרים בדימוי המוקרן הזה שסיפקה הקאמרה אובסקורה.
כל מי שהתענג על הדימויים האלו, לא יכל שלא לתהות האם אפשר יהיה ללכוד את הדימוי הזה ולקבע אותו לנצח. כך התחילו לא מעט אנשים במקומות שונים, בניסויים כימיים שונים ומגוונים, בכדי לנסות ולמצוא את השיטה והתרכובת האידיאלית ליצירת תמונה.
ניספור ניפס, חובב מכונאות, ממציא צרפתי, מחלוצי הצילום. נחשב לאדם הראשון שהצליח לקבע את הדימוי שנוצר בגב הקמרה אובסקורה. הוא החל בניסויי צילום ב – 1816, כשניסיונו הידוע הראשון נערך ב-1822. כעבור 4 שנים הוא צילם את התצלום הראשון בהיסטוריה ששרד – “נוף מחלון בלה-גרא”, ע”י חשיפה של פח מצופה ביטומן (סוג של זפת) בתוך חדר חשוך (קאמרה אובסקורה, זוכרים?). התמונה נתגלתה כעבור 130 שנה בעליית גג בלונדון.
״הצלחתי לתפוס את האור החומק וכלאתי אותו! אילצתי את השמש לצייר ציורים עבורי!״
לואי ז’אק מנדה דאגר (Louis Jacques Mandé Daguerre) היה אמן צרפתי ששמע על ניסיונותיו של נייפס לקבע את הדימוי שבגב הקאמרה אובסקורה. דאגר השתמש ככל הנראה בקמרה אובסקורה במהלך עבודתו כשוליה של צייר הפנורמות פרבוט וייתכן שאז עלה בראשו הרעיון לקבע את תמונות הקאמרה אובסקורה. דאגר פיתח ושכלל את החומרים הרגישים לאור ובהמשך את תהליך הפיתוח (דבר שלא קיים בצילום הדיגיטלי) ופיתח את השיטה לה קרא ב”צניעות” – דאגרוטייפ (Daguerreotype). אמנם לא היה זה התהליך הצילומי הראשון, אך היה זה מתהליכי הצילום הראשונים שהצליחו לרשום ולקבע בצורה טובה ויציבה את הדימוי המצולם.
בתקופתו של דאגר ובמקביל אליו היו עוד ממציאים רבים שעסקו ב״העתקת מראות מהטבע״ כשהמשמעותיים בניהם היו איפוליט ביאר שהמציא את תהליך הצילום ע”ג נייר וויליאם הנרי פוקס טאלבוט, ששיטת הפיתוח שהמציא, משמשת אותנו למעשה עד היום.
אוגוסט 1839 “צרפת תוכל לבשר לעולם את סוד הצילום”
ב19 לאוגוסט של שנת 1839 הכריז חבר הפרלמנט הצרפתי פרנסואה ארגו, בפני האקדמיה הצרפתית למדעים, כי “צרפת תוכל לבשר לעולם את סוד הצילום”. ארגו טען כי “כל מי שהתענג על דימויים אלו (שנוצרים בקמרה אובסקורה) הצטער שאי אפשר לקבע אותם”.
ממשלת צרפת רכשה את זכויות הפטנט על המצאת הדאגרוטיפ וההליוגרפיה מדאגר ומיורשיו של נייפס, ובמחווה אצילית שחררה את הידע לשימוש חופשי בציבור. יום פרסום הנוסחה ליצירת דאגרוטיפים בעזרת הקמרה אובסקורה נחשב עד היום כיום בו הומצא הצילום.
מאז אותה הכרזה התפשט הצילום בכל רחבי העולם, עבר גילגולים רבים, פיתוחים טכנולוגיים חדשים כמו צילום בצבע, צילום במהירות גבוהה מן העין האנושית ושיפור עצום באופטיקה. המצלמות (Camera) הפכו לקטנות יותר, לניידות יותר והצילום הגיע לכל מקום בעולם (ואף מחוצה לו), הצילום הפך להיות חוויה מיידית עם המצאת תמונות האינסטנס – הפולארויד, טכניקה שעשתה קמבק בשנים האחרונות, והפך להיות נגיש עוד יותר עם המצאתה של המצלמה הדיגיטלית ב 1978 ע”י סטיבן ששון.
מצלפוניה
המהפכה האחרונה ואולי הגדולה ביותר מאז המצאת הצילום עצמו היא שילוב מצלמות בטלפונים הניידים. עכשיו יש לכולם מצלמה.
אנחנו קמים עם המצלמה שלנו, מסתובבים איתה כל היום והולכים לישון איתה בלילה. אנחנו מצלמים כל דבר שנרצה, כל אימת שאנחנו רוצים. נדמה לי כי היום פחות אנשים מצלמים בשביל לשמר או לתעד את העבר אלא להראות ולשתף בכאן ועכשיו. אולי זו המשבצת אותו תופס הצילום בעידן הרשתות החברתיות, במחקר שנערך ב 2014 הסתבר כי אנחנו מעלים לרשת יותר מ 1.8 מיליארד תמונות ביום, ונכון ליוני 2019, אל אינסטגרם לבדה מועלות מדי יום מעל ל 95 מיליון תמונות.
איתי תודה כתב מעולה עם סקירת היסטוריה שהיא חובה לצלמים באשר הם!