במהלך השואה, מצלמות הצליחו לתעד חלק מהרגעים האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית. תמונות אלו משמרות זיכרון שאי אפשר לשכוח ומעניקות לנו הצצה לעבר כדי ללמוד ולהבין. השנה בחרתי להביא שלוש תמונות המייצגות שלושה פנים שונים של השואה: פחד, התעוררות, ותקווה. כל תמונה מספרת סיפור אחר ומזמינה אותנו להתבונן, להרהר, לזכור ולעולם לא לשכוח.
באחד מרחובות גטו ורשה, באפריל 1943, נתפס רגע שהפך לאחד הסמלים הבולטים והמזעזעים של השואה. תמונתו של ילד יהודי צעיר, בבגדים כהים וכובע, מרים ידיים בהכנעה גמורה, תועדה על ידי צלם נאצי במהלך גירוש היהודים למחנות ההשמדה.
הילד, מוקף בנשים וילדים אחרים, עומד תחת איום הנשק של החיילים הנאצים.
התמונה, שנועדה לשמש כחלק מתעמולה נאצית, הפכה במהרה לאחת התמונות המוכרות ביותר של השואה. כמו מראה לאכזריות בלתי נתפסת, התמונה זעזעה את העולם ועוררה דיונים על אתיקה, זיכרון והחשיבות של זיכרון היסטורי.
עד היום, היא משמשת ככלי חינוכי חזק וכהזכרה למה שאי אפשר ולא צריך לשכוח. התמונה נמצאת באוסף של מוזיאון יד ושם ומוצגת בתערוכות רבות על תקופת השואה.
באחד הרגעים החזקים והמשמעותיים שלאחר שחרור מחנה הריכוז בוכנוואלד, תועדה תמונה מטלטלת של סנאטור אלבן וו. ברקלי מקנטקי, עומד מול ערימת גופות הנרצחים שנמצאו במקום. תמונה זו מדגימה לא רק את האימה שהתגלתה לעיני העולם, אלא גם את השפעתה העמוקה על מדינאים ומנהיגים בינלאומיים שהתמודדו פנים אל פנים עם תוצאות השואה. הסנטור ברקלי, שעמד שם לא רק כנציג של הממשל האמריקאי אלא גם כעד לזוועות שחשפו כוחות בעלות הברית, מייצג את הזעזוע וההתעוררות של העולם החופשי והבנת מלוא היקף הזוועות שנעשו תחת שלטון הרייך השלישי והרשע הנאצי. תמונה זו, שנשמרת כחלק מהארכיונים ההיסטוריים של ארצות הברית, ממשיכה לשמש כזכרון חי וכזיקה עזה ללמוד ולהבין את המשמעות של אי-ההתערבות ושל הצורך במעשים בזמנים של משבר.
בפינה קטנה לצד החושך והאכזריות, חשוב לזכור גם את אורות התקווה והגבורה. אחת מדמויות אלו הייתה ויטקה קובנר (במקור ‘קמפנר’), פרטיזנית ולוחמת יהודייה שפעלה בווילנה תוך כדי מלחמת העולם השנייה. קובנר, ילידת קאליש, פולין הצטרפה לתנועת הנוער הציונית ולמחתרת היהודית, בה היא נלחמה נגד הכובש הנאצי ושימשה כדוגמה לאומץ ולמאבק נחוש. במהלך השנים, ויטקה הפכה לאחת הדמויות המובילות בקרב הפרטיזנים, תוך שהיא נותנת ביטוי לתקווה ולמרד גם בתקופות הקשות ביותר.
לאחר המלחמה, עלתה ויטקה לארץ ישראל, שם הקדישה את חייה לחינוך ולזיכרון השואה, ועבדה במגוון תפקידים בחינוך היהודי ובפיתוח חומרי לימוד. קובנר נפטרה ב-1988, אך מורשתה חיה ומשפיעה עד היום, כדוגמה לאומץ ולהקרבה בשם ערכים של חירות וצדק.
בשנה זו, אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בצל אסון לאומי כבד שאירע ב-7 באוקטובר 2023. האירועים הטרגיים של יום זה מזכירים לנו עד כמה חשוב להמשיך ולזכור את השואה, לא רק כאירוע היסטורי אלא כאזהרה נצחית על סכנות השנאה התהומית והאנטישמיות בעידן המודרני. זיכרון השואה מחייב אותנו להיות ערניים ומעורבים בהתרחשויות הסובבות אותנו, לקדם ערכים של כבוד וצדק הסטורי ולאומי ולהבטיח את קיומה של מדינת ישראל כבית בטוח לכל היהודים – ולהפוך את הקריאה ‘לעולם לא עוד’ למציאות.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשפ”ד, 2024.
“לזכור ולא לשכוח.”
