בכל שנה, סביב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני מוצא את עצמי חוזר לשאלה מה צילום באמת מסוגל לעשות מול אסון בסדר גודל כזה. אנחנו רגילים לדבר על צילום כתיעוד של מה שנחרב, או כשמירה על פנים של עולם שנעלם, אבל במקרים נדירים במיוחד הצילום הופך למשהו אחר לגמרי: כלי של התנגדות פעילה.
הסיפור של פיי שולמן (Faye Schulman) הוא בדיוק כזה. פיי לא הגיעה לצילום במקרה. היא נולדה לתוך זה.
היא נולדה כפייגל לזבניק בעיירה לנין, כיום סוסנקוביץ’ בבלארוס, למשפחה יהודית אורתודוקסית גדולה. מגיל צעיר למדה צילום מאחיה משה, ובגיל 16 כבר ניהלה את הסטודיו המשפחתי. המיומנות הזו, הידע המדויק של איך לתפעל מצלמה, לפתח נגטיב ולהדפיס תצלום, היא גם זו שהשאירה אותה בחיים ב-1942, כשהגרמנים רצחו את בני משפחתה אבל נזקקו למישהי שתפתח עבורם תמונות.
בתוך המציאות הבלתי נתפסת הזו, היא הצליחה בסתר להדפיס לעצמה עותקים של הזוועות. פעולה טכנית לכאורה פשוטה, שהפכה למעשה של אומץ ושל זיכרון.
כשהצטרפה לפרטיזנים ביערות, הצילום שלה קיבל משמעות נוספת. דמיינו צלמת שצריכה לתפקד בלי סטודיו, בלי חדר חושך, בלי תנאים בסיסיים ובלי ביטחון של רגע. היא פיתחה נגטיבים מתחת לשמיכות כדי ליצור חושך, השתמשה באור יום כדי להכין הדפסים, ובין המשימות הייתה קוברת את המצלמה והחצובה באדמה כדי להגן עליהן.
במקביל לצילום, שולמן קיבלה על עצמה גם תפקיד של חובשת. לא הייתה לה הכשרה רפואית מסודרת, אבל עצם העובדה שגיסה היה רופא, יחד עם הצורך הדחוף במי שיטפל בפצועים, הספיקו כדי להכניס אותה לתפקיד. משם היא למדה תוך כדי תנועה, בתנאי שדה קשים, לצד החיים כלוחמת וכצלמת.
זה צילום במצב החשוף והידני ביותר שלו: ידע, תושייה, אומץ ותנאי שדה קיצוניים.
גוף העבודה שהשאירה אחריה כולל יותר ממאה תצלומים, והם לא רק תיעוד של כאב. אלה תמונות של יהודים חמושים, של טיפול בפצועים, של לוחמים ברגעי מנוחה ושל חיים שנמשכו בתוך היער. פיי לא צילמה רק כדי לזכור. היא צילמה כדי להשאיר הוכחה.
המשפט שלה, “הייתי צלמת. יש לי תמונות. יש לי הוכחה.”, מגדיר בעיניי את מהות הצילום ברגעים הקשים ביותר שלו.
המצלמה שלה לא הייתה רק כלי תיעוד. היא הייתה דרך לקבוע שהסיפור הזה יישאר. שהיא והאנשים שסביבה לא יימחקו. שהיו שם יהודים שנלחמו, טיפלו, שרדו, קברו את חבריהם, והמשיכו להיות בני אדם גם כשהאנושיות עצמה נרמסה.
בבית החולים הזה, ביער, שולחן הניתוחים היה עשוי מענפי עצים. לאחר סיום ניתוח אחד, צוות הניתוחים החזיר את המטופל לקרקע והביא את האדם הבא שנזקק לטיפול.
צלמת: פיי שולמן – יערות סביב פינסק, 1943 מקור: מוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית. לצפייה בגברת שולמן מספרת על תמונה הזו
פיי שולמן הראתה שגם מול ניסיון למחוק עם שלם, דימוי אחד יכול להפוך לעדות. לתמונה. להוכחה.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה מזכיר שהאיום הקיומי על העם היהודי לא הסתיים. גם היום, ממש בימים אלו, המציאות מחייבת אותנו לזכור ולהבטיח את קיומנו, כעם וכמדינה, לזכור את הדרך שעברנו ואת כך שרב המשותף על המפריד. יהי זכר הנספים ברוך. וזכר פועלה של פיי שולמן יישמר.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשפ”ו, 2026.
“לזכור ולא לשכוח”
