עומק שדה זה לא רק צמצם

אחד הדברים שהכי מבלבלים צלמים בתחילת הדרך הוא הקשר בין צמצם לטשטוש רקע.

בשיעורים הראשונים לומדים בדרך כלל שצמצם פתוח יוצר עומק שדה רדוד, כלומר רק חלק קטן מהתמונה נמצא בפוקוס, ואילו הרקע הופך מטושטש יותר. אבל אז מגיע הרגע שבו מצלמים ב f/3.5, מסתכלים על התמונה… והכול עדיין חד.

זו סיטואציה שאני פוגש שוב ושוב אצל תלמידים שמגיעים עם עדשת קיט בסיסית.

אז מה בעצם עושה הצמצם?

התפקיד הראשי של הצמצם הוא לווסת את כמות האור שנכנסת למצלמה.
צמצם סגור מכניס פחות אור ואילו צמצם פתוח מכניס יותר אור.

אבל מעבר לחשיפה עצמה, לצמצם יש גם השפעה חזותית מאוד משמעותית: הוא משפיע על עומק השדה. כלומר: כמה מהתמונה יראה חד – תחום העצמים ש”בפוקוס”.

צמצם פתוח יותר (למשל f/1.8 או f/2.8) ייצור בדרך כלל עומק שדה רדוד יותר (פחות אזורים חדים בתמונה.)
צמצם סגור יותר (למשל f/8 או f/11) ייצור בדרך כלל עומק שדה גדול (יותר פרטים חדים בתמונה).

זו הסיבה שפורטרטים מצולמים הרבה פעמים בצמצם פתוח, בעוד שבצילומי נוף יעדיפו לעיתים צמצם סגור יותר.

אז למה הכול עדיין חד ב-f/3.5?

כי צמצם הוא רק חלק מהמשוואה.
רוב המתחילים עובדים עם עדשות קיט כמו: 18-55mm / 18-45mm / או 18-135mm.
בקצה הרחב של העדשה (18mm) אפשר בדרך כלל לפתוח את הצמצם למקסימום של f/3.5,
וכך, הרבה פעמים בוחרים לצלם דווקא ב18mm, כלומר בזווית רחבה מאוד, ופה מגיע החלק החשוב: עדשה רחבה יוצרת עומק שדה גדול יותר.
לכן צילום ב 18mm עם צמצם f/3.5 עדיין יכול להיראות חד כמעט כולו, במיוחד אם מצלמים ממרחק יחסית גדול.
זו גם הסיבה שתלמידים לפעמים אומרים: “אבל פתחתי צמצם עד הסוף…למה הרקע לא מטושטש?”

עומק שדה מושפע משלושה גורמים

כדי להבין באמת איך ליצור רקע מטושטש, צריך לזכור שעומק שדה מושפע משלושה דברים:

• הצמצם (פתוח/סגור)
• אורך המוקד של העדשה (ה”זום”)
• המרחק מהאובייקט (כמה קרוב הצלם בעצמו)

אז כאשר אנחנו מבקשים ליצור תמונה בעלת עומק שדה רדוד, כדאי לזכור שהצמצם הוא רק אחד מהגורמים שצריך לקחת בחשבון.

למה הזום דווקא יכול לעזור לכם

פה מגיע הקטע המעניין. בקצה הטלה של עדשת הקיט, למשל ב 55mm, הצמצם המקסימלי כבר נסגר בדרך כלל ל f/5.6. על הנייר זה נשמע “פחות טוב” ליצירת טשטוש, אבל בפועל, עצם השימוש באורך מוקד (“זום”) ארוך יותר כבר מייצר הפרדה חזקה יותר מהרקע.

לכן במקרים רבים צילום ב 55mm בצמצם f/5.6 ייתן רקע רך ומטושטש יותר מאשר צילום ב 18mm בצמצם f/3.5.
זה נשמע הפוך ממה שלמדנו בהתחלה, אבל זו בדיוק הנקודה: עומק שדה הוא שילוב של כמה גורמים יחד.

המרחק מהנושא משנה המון

עוד דבר שמתחילים נוטים לפספס הוא המרחק מהאובייקט.

ככל שמתקרבים לנושא, עומק השדה נהיה רדוד יותר, ולכן לפעמים מספיק פשוט להתקרב פיזית לאובייקט כדי לקבל רקע מטושטש יותר, גם בלי ציוד יקר או עדשה מיוחדת.

זו גם הסיבה שצלמי טבע, צלמים שמתעסקים בפרטים קטנים ומאקרו, כמעט נשכבים על הרצפה בזמן צילום – הם מנצלים את המרחק הקצר כדי ליצור הפרדה חזקה מהרקע.

בסופו של דבר, עומק שדה הוא לא רק עניין טכני. הוא דרך לכוון את העין של הצופה. לפעמים נרצה לבודד אדם מהרקע ולהוביל ישר אליו, ולפעמים דווקא נרצה שכל הסצנה תהיה חדה ומלאה בפרטים.

החלק החשוב הוא להבין שטשטוש רקע לא מתחיל רק בעדשה יקרה או במספר קטן של צמצם, אלא בהבנה של איך המרחק, העדשה והקומפוזיציה עובדים יחד.

וברגע שמבינים את זה, גם עדשת קיט פשוטה יכולה להתחיל להרגיש כמו כלי יצירתי אמיתי.