היום, 19 באוגוסט, מצוין התאריך שבו בשנת 1839 נחשף בצרפת לציבור תהליך הדאגרוטיפ. בכך הפך הצילום מטכניקה ניסיונית לדבר שאפשר היה להתחיל להשתמש בו, להפיץ אותו ולפתח אותו הלאה. התאריך הזה נחשב ליום שבו נולד הצילום.
אז דווקא היום הרגיש לי מתאים לעצור ולחשוב על תנועה מעניינת שקורית עכשיו כמעט בכיוון ההפוך: דווקא כשהמצלמות שלנו נעשו חכמות, מהירות ומשוכללות מאי פעם, דור שלם מגלה מחדש פילם ומצלמות דיגיטליות ישנות.
וזה גרם לי לשאול למה?
אני שייך לדור שהתחיל לצלם בעולם של פילם, ריח של כימיקלים והציפייה המתוחה של ימי הפיתוח, אבל גם היה שם כשהצילום הדיגיטלי התחיל לשנות את הכול. במובן מסוים, נולדתי לצילום בעולם אנלוגי, אבל התבגרתי מקצועית יחד עם המהפכה הדיגיטלית.
את השנים הראשונות שלי בצילום עברתי בתוך המגבלות של הפילם: היית חייב ללמוד לתפעל את המצלמה, להבין אור ומכניקה ולחשוב קצת יותר לפני כל לחיצה. כשיש לך 36 פריימים בסרט, לכל צילום יש משקל אחר. אפשר כמובן לצלם עוד פריים, אבל המשאב מוגבל. אין אלפי תמונות זמינות בכיס ואין אפשרות כמעט אינסופית לצלם שוב ושוב עד שאחת מהן תצליח.
אולי בגלל זה היה לי כל כך מעניין לראות לאחרונה כתבה של “כאן חדשות” שעסקה בתופעה שהולכת וצוברת תאוצה בקרב בני דור ה-Z: חזרה לא רק לצילום בפילם, אלא גם למצלמות דיגיטליות ישנות, בעיקר מצלמות כיס משנות ה-2000.
ובהתחלה זה נשמע כמעט פרדוקסלי.
הרי מדובר בדור שגדל עם מצלמה בכיס. ולא סתם מצלמה. הסמארטפון המודרני יודע לצלם באיכות גבוהה מאוד, לבצע HDR, לזהות פנים וסצנות, לחבר כמה חשיפות יחד, לחדד, להפחית רעש, לתקן צבע ולבצע עוד לא מעט פעולות מאחורי הקלעים – וכל זה בשבריר שנייה, עוד לפני שראינו את התמונה.
אז למה דווקא הדור הזה מחפש פתאום מצלמות ישנות, פחות נוחות, מוגבלות יותר ובמקרים רבים גם נחותות מבחינה טכנית?
נדמה לי שהתשובה מעניינת הרבה יותר מנוסטלגיה.
אולי דווקא חוסר השלמות הוא העניין
במשך שנים תעשיית הצילום התקדמה לכיוון מאוד ברור: חד יותר, נקי יותר, מהיר יותר ומדויק יותר.
גם הסמארטפונים ממשיכים במגמה הזאת. הם מנסים להציל את הצללים, למנוע שמיים שרופים, להפחית רעש, לייצב תנועה, לאזן צבע ולתת לנו תמונה “נכונה” כמעט בכל מצב.
אבל דווקא מול השאיפה הזאת לשלמות, אנחנו רואים בשנים האחרונות משיכה הולכת וגוברת לאסתטיקה הפוכה – זו של הפילם ושל המצלמות הדיגיטליות הישנות.
גרעיניות. רעש דיגיטלי. פלאש ישיר. צבעים מעט מוזרים. טווח דינמי מוגבל. חוסר חדות. חשיפה שלא תמיד יושבת בדיוק במקום. דברים שבמשך שנים ניסינו להיפטר מהם הפכו פתאום לחלק מהקסם.
אני לא בטוח שהמילה “ריאליזם” מתארת את זה נכון. מצלמת פילם או מצלמת כיס דיגיטלית בת עשרים שנה לא בהכרח מתארות את המציאות בצורה נאמנה יותר. אבל הן בהחלט עשויות לתת תחושה של תמונה שעברה פחות תיקון, פחות אופטימיזציה ופחות החלטות אלגוריתמיות בדרך.
והפער הזה, בין מה שהמצלמה ראתה לבין מה שהמערכת חושבת שהתמונה אמורה להיראות, כנראה הפך בעצמו למשהו שאנחנו מתחילים להרגיש.
המגבלה חוזרת להיות חלק מהיצירה
בפילם זה כמובן בולט במיוחד. 36 פריימים. לפעמים 24. אין מחיקה ואין מקום לעוד 400 תמונות רק כי אולי אחת מהן תהיה קצת טובה יותר. פתאום יש משמעות להחלטה אם להרים את המצלמה ולצלם.
אבל גם מצלמה דיגיטלית ישנה דורשת קצת יותר התעסקות ומעורבות בתהליך הצילום. היא איטית יותר, המסך שלה קטן ופשוט בהרבה ממה שאנחנו רגילים אליו היום בסמארטפון, הפוקוס פחות מתוחכם, קצב העבודה אחר ולרוב אין את כל מנגנוני הצילום החישובי שעובדים בשבילנו ברקע. יש בה יותר שלבים ופחות תחושה שהכול פשוט קורה מעצמו. ואולי דווקא ההתעסקות הזאת היא חלק ממה שחסר היום.
לא פעם, כשעבדתי עם בני נוער, ובהם גם נוער בסיכון, לימדתי צילום באמצעות מצלמות נקב. מעבר ללימוד העקרונות הבסיסיים של צילום, היו לי גם שיקולים אחרים: לגרום להם להאט, להתרכז, לעקוב אחרי הוראות ולתרגל דחיית סיפוקים. אי אפשר לצלם במצלמת נקב ולראות מיד מה יצא. צריך להכין, לחשוף, להיכנס לחדר החושך, לעבור את שלבי הפיתוח – ורק אז לראות מה יצא. והמראה על הפנים שלהם ברגע שבו התמונה מתחילה לאט לאט להתהוות בתוך קערת המפתח היה תמיד אחד הרגעים היפים בשיעור.
יש משהו כמעט קסום בתמונה שלא מופיעה מיד. בעולם שבו התרגלנו לקבל הכול בשנייה, אולי גם להמתנה עצמה יש שוב ערך.
לחזור לגעת בצילום
בפילם החיבור לחומר ברור. מחזיקים את הסרט ביד, טוענים אותו למצלמה, מפתחים, סורקים ולעיתים גם מדפיסים את התמונות. אבל אפילו במצלמות הדיגיטליות הישנות יש עדיין משהו פיזי ומכוון יותר. יש מצלמה שהיא חפץ נפרד. יש כרטיס זיכרון. צריך להעביר את התמונות למחשב. לפעמים אפילו צריך לחפש כבל שכבר שכחנו איך קוראים לו.
זה אמנם לא חומרי כמו סרט צילום, אבל זו עדיין התעסקות שמפרידה בין הצילום לבין שאר החיים הדיגיטליים שלנו.
וזה מוביל בעיניי לאחת הסיבות המעניינות ביותר לקאמבק של המצלמות האלה.
מצלמה שהיא רק מצלמה
כבר לפני יותר מעשור התחלתי להשתמש במונח “מצלפון” כדי לתאר את החיבור בין המצלמה לטלפון.
לא רק מצלמה שנמצאת בתוך הטלפון, אלא מכשיר שבו הצילום, העריכה, התקשורת והשיתוף הפכו כמעט לפעולה אחת רציפה.
אני גם מדבר לא מעט בהרצאות שלי על השינוי שחל בתפקיד של הצילום בחיים שלנו. פעם הצילום שימש בעיקר כדי לתעד חוויה ולשמר רגע וזיכרון. עם המצלפונים והרשתות החברתיות הוא קיבל תפקיד נוסף, ולעיתים מרכזי לא פחות: לספר לאחרים מה אני עושה עכשיו.
כלומר, לפעמים אנחנו כבר לא מצלמים רק כדי לזכור את הרגע אחר כך, אלא מצלמים כדי לשתף אותו בזמן שהוא מתרחש.
כשאנחנו מצלמים בסמארטפון, הרצף הזה כמעט טבעי:
מצלמים.
בוחרים.
אולי עורכים.
משתפים.
בודקים תגובות.
המרחק בין רגע הצילום לבין אינסטגרם, טיקטוק או וואטסאפ כמעט נעלם לחלוטין.
מצלמה נפרדת שוברת את הרצף הזה.
אפשר לצלם בלי לפרסם. אפשר לצלם בלי לקבל מיד התראות ונוטיפיקציות. אפשר לצלם במשך יום שלם בלי שכל תמונה תהפוך מיד לתוכן.
במובן הזה, מצלמת כיס דיגיטלית ישנה ופילם, למרות ההבדלים העצומים ביניהם, מעניקים משהו דומה מאוד: הפרדה בין פעולת הצילום לבין הרשת.
וההפרדה הזו עשויה להיות משמעותית יותר מכפי שנדמה.
אולי חלק מהמשיכה למצלמה ייעודית נובע מכך שהיא מאפשרת לנו לא רק לצלם את הרגע, אלא גם פשוט להיות בו.
לצלם בלי לחשוב מיד איך זה ייראה בפיד.
לתעד את החוויה בלי להפוך אותה באותו רגע לתוכן שמיועד לאחרים.
פילם ודיגיטל ישן הם לא אותו דבר
חשוב כמובן לא לערבב בין השניים.
צילום בפילם לוקח את רעיון המגבלה הרבה יותר רחוק. יש עלות לכל פריים, יש המתנה אמיתית לתוצאה ויש תהליך פיזי וכימי שמפריד בין רגע הצילום לבין הרגע שבו אנחנו רואים את התמונה.
מצלמה דיגיטלית ישנה נותנת חלק מהחוויה הזאת בלי ללכת עד הסוף.
אפשר לצלם מאות תמונות, לראות אותן על המסך ואפילו למחוק. אבל עדיין מקבלים מצלמה ייעודית, תוצאה פחות מעובדת, ניתוק מסוים מהרשת ואסתטיקה שהסמארטפונים המודרניים בדרך כלל דווקא מנסים להימנע ממנה.
אולי זו בדיוק הסיבה ששתי התופעות מתקיימות במקביל.
הצעירים שחוזרים אליהן לא בהכרח מחפשים את אותה טכנולוגיה. הם מחפשים חלק מאותם דברים: מגבלה. כוונה. הפתעה. חוסר שלמות. יותר התעסקות ומעורבות בתהליך. קצת יותר מרחק מהשיתוף המיידי. ואולי גם יותר מקום פשוט להיות בתוך הרגע.
אז האם גם אני רוצה לחזור?
כאן אני חייב להודות שהנוסטלגיה שלי נעצרת.
אני בהחלט מבין את הקסם, ואפילו מזדהה עם חלק גדול מהדברים שהדור הצעיר כנראה מוצא בצילום הזה. אבל אני, באופן אישי, לא מרגיש שום צורך לחזור ולצלם בפילם.
כצלם מקצועי אני עובד כיום עם מערכות דיגיטליות Full Frame שמעניקות לי איכות, גמישות ושליטה שפילם וסמארטפון אינם נותנים לי באותה צורה.
אני יכול לעבוד בתנאי תאורה מורכבים, לצלם כמויות גדולות של חומר, לבדוק את התוצאה בזמן אמת, לגבות קבצים ולנהל ארכיון עם מטא-נתונים שמאפשרים לי למצוא צילום גם שנים לאחר שנוצר.
נכון, העבודה הזאת דורשת ממני גם לא מעט זמן בעריכה ידנית, בניגוד לצילום החישובי של הסמארטפון שמבצע חלק גדול מהעבודה כבר בזמן הצילום. ולכן יש לא מעט רגעים שבהם גם עבורי דווקא הטלפון הוא המצלמה הנכונה והנוחה ביותר.
אבל לחזור לפילם? שם כבר קשה לי יותר.
העלות גבוהה, התהליך ארוך יותר ויש לא מעט נקודות שבהן דברים יכולים להשתבש. מבחינה טכנית יש מגבלות ברורות, במיוחד בעבודה בתנאי תאורה מאתגרים, ובסופו של דבר רובנו גם נרצה בשלב כלשהו להפוך את התמונה לקובץ דיגיטלי כדי לערוך, לשתף, לפרסם או להדפיס אותה בתהליכי עבודה מודרניים. ו
גם הארכיון הפיזי הוא עניין בפני עצמו.
נגטיבים צריכים להישמר בקלסרים, בשרוולים או בקופסאות ייעודיות. הדפסות ותמונות מצטברות באלבומים ובקופסאות, וכל זה דורש מקום, סדר ותנאי אחסון מתאימים.
מי שצילם הרבה במשך שנים מכיר היטב את הקלסרים, המעטפות ולעיתים גם קופסאות הנעליים שהתמלאו בנגטיבים ובהדפסות שרק חיכו שמישהו יעשה בהם סדר.
ויש גם צדדים פחות רומנטיים שקל לשכוח כשמדברים על פילם: תהליכי הפיתוח משתמשים בכימיקלים שדורשים טיפול וסילוק אחראי, ורוב סרטי הצילום המסורתיים משתמשים בג’לטין מן החי כחלק מהאמולסיה הרגישה לאור, נקודה שעשויה להיות משמעותית גם עבור מי שבוחרים באורח חיים טבעוני.
כל אלה לא הופכים את הפילם לרע.
הם פשוט מזכירים לנו שהנוסטלגיה נוטה לזכור היטב את הקסם ולשכוח חלק מהמחיר שלו.
אולי אנחנו בכלל לא מתגעגעים למצלמות הישנות
וזה החלק שאני מוצא הכי מעניין בכל התופעה הזאת.
אולי דור ה-Z לא באמת רוצה לחזור לעבר. אולי הוא פשוט מזהה משהו שאבד לנו בדרך אל המצלמה המושלמת.
הצילום הפך מהיר יותר, קל יותר, זמין יותר וטוב יותר כמעט בכל מדד טכני.
אבל באותו הזמן הוא גם הפך מיידי מאוד, מחובר מאוד ואוטומטי מאוד. אנחנו מתעסקים פחות בתהליך עצמו, והצילום מתחבר כמעט מיד לשלב הבא – הבחירה, העריכה והשיתוף.
ולפעמים, בתוך הרצף הזה, גם החוויה עצמה נדחקת מעט הצידה.
אני לא מתגעגע לטכנולוגיה הישנה עצמה.
אני כן מבין את הגעגוע לחלק מחוויית הצילום שהיא יצרה.
לרגע שבו צריך להחליט אם באמת שווה לצלם, לזמן שעובר בין הלחיצה לבין התוצאה, לתמונה שלא בהכרח יצאה מושלמת, להתעסקות עם המצלמה ועם התהליך, ולאפשרות לצלם משהו פשוט מפני שרצינו לזכור אותו, בלי לחשוב מיד איך הוא ייראה בפיד.
אולי הקאמבק של הפילם ושל המצלמות הדיגיטליות הישנות הוא לא באמת סיפור על נוסטלגיה.
אולי הוא ניסיון להחזיר לצילום משהו שהלך קצת לאיבוד בדרך: מגבלה, התעסקות, המתנה, כוונה, חוסר שלמות – ואולי גם קצת יותר מקום פשוט להיות בתוך הרגע.