הצילום מראשית ימיו נתפס כמדיום שאין עוררין על אמיתותו. יכולתה של הפעולה הצילומית לרשום בצורה מדוייקת את המציאות, בידלה אותו מן הציור, כך שהצילום נהנה מאותנטיות מלאה (בהסתייגות מסויימת שלא זה המקום לדון בה), אותה אותנטיות עצמה שיש למאובן או לחפץ ארכאולוגי. תצלום של אובייקט הוא בבחינת הוכחה ניצחת שהאובייקט קיים או התקיים בעבר. (צבי ינאי, המציאות הקפואה של המצלמה)
תצלום הוא בבחינת הוכחה ניצחת שהאובייקט קיים או התקיים בעבר.
התיעוד החזותי הוא אחד הגורמים החשובים בעיצוב התודעה ההיסטורית של השואה. לצד תיעוד ארכיוני של אירועי התקופה והמחקר בנושא, תרם התיעוד החזותי לידע על השואה, והשפיע על אופן ניתוחה והבנתה ועל האופן שבו נחרתה בזיכרון הקולקטיבי.
באותה תקופה אפלה, תוך סיכון ממשי לחייהם, היו כאלו שבחרו לתעד ולהנציח בעין המצלמה את הזוועות של המפלצת הנאצית, את המלחמה ואף את שגרת החיים בגטאות, בהמתנה להשמדה.
“היהודים נאלצו למסור את המצלמות, זה אחד הפריטים הראשונים שנלקחו מהם” כך מספר פרופ’ גדעון גרייף, ההיסטוריון הראשי של מכון “שם עולם” לחקר, תיעוד והוראת השואה.
מנדל גרוסמן, גדול מתעדי הגטאות היהודיים, יצר מפעל צילומי אדיר. הוא היה דמות נערצת בגטו לודז’, צלם-אמן שמונה למתעד רשמי של הגטו וניצל זאת לצילום חשאי של מה שהיודנראט והמינהל הגרמני הכחישו את קיומו. מנדל גרוסמן מת באפריל 1944 בצעדת מוות, בן 32, כשמצלמתו בחיקו.
הנריק רוס, צלם יהודי הועסק על ידי המחלקה לסטטיסטיקה כדי לצלם תמונות זיהוי ותמונות תעמולתיות של המפעלים שהשתמשו בעבודת כפייה יהודית כדי לייצר אספקה לצבא הגרמני. כאשר לא היה בעבודה, תיעד את המציאות האיומה של הגטו תוך סיכון אישי עצום.
מנדל ורוס שהבינו את הכוח והחשיבות של הצילום, הבינו כי התצלומים והתשלילים יהוו הוכחה בעתיד לזוועות שראו בגטו.
“צילמתי יותר מאלפי תצלומים והמשכתי לצלם עוד ועוד, למען מועד מאוחר יותר, למען הנצח” (צבי קדושין)
צבי קדושין היה מהנדס צעיר תושב העיר וחובב צילום. עם הכיבוש הגרמני הוא הפך את הצילום לייעודו, שוטט בגטו וצילם מבעד למעילו. הגרמנים שמעו על מעשיו וניסו ללכוד אותו אך הוא הצליח לברוח מהגטו ולהסתתר. בתמונותיו הצליח להנציח את החיים בגטו והאנשים שחיו בו ובזכות פעילותו, שרד חלק ניכר מעבודתו ולאחר המלחמה הוא הציג את התצלומים ברחבי העולם.
בלילה שבין 27 ל–28 במארס 1944, בעיצומה של “אקציית הילדים” שבה נרצחו 1,200 ילדים וקשישים מגטו קובנה, נשלחו שלושה מאסירי הגטו למשימה מיוחדת – התגנבות לביתו של אחד ממפקדי המשטרה היהודית המקומית, שנעצר וחוסל, ולהבריח משם שתי תיבות פח. בתיבות הוטמן הארכיון של הגטו, אוצר היסטורי של ממש, שהכיל כ–30 אלף דפים. אחד מהם, עזריאל לוי, תיאר לימים את האירוע הדרמטי: “בלילה חפרנו שני בורות גדולים והורדנו לתוכם את התיבות. שלג כבד ירד אותו לילה, כיסה את שטח הבורות וטישטש את העקבות”.
“הבזקי זיכרון” – צילום בתקופת השואה.
ב 2018 עלתה ב”יד ושם” התערוכה “הבזקי זיכרון” שהציגה מאגר תצלומים גדול מאוד של תיעוד בתקופת השואה. התערוכה הציגה במבט ביקורתי את התיעוד מבעד לעדשת המצלמה, תוך הפניית זרקור לנסיבות הצילום ולתפיסת עולמו של הצלם המתעד ותוך התייחסות לנקודת מבטם השונה והייחודית של הצלמים היהודים.
בתקופה בה עולה וגוברת האנטישמיות ברחבי העולם, במציאות של “פייק ניוז” וריבוי אמצעי תקשורת ורשתות חברתיות העוזרות בהפצת שנאה ודיסאינפורמציה, חשוב אולי יותר מתמיד להעלות למודעות את השואה – שואת היהודים. ללא מצמוץ, ללא הקבלות לשום תקופה או מעשי זוועה אחרים ולעשות הכל כדי שלא תהיה בה זילות. השואה היתה ועודנה הפשע המחריד ביותר בתולדות האנושות ואין דבר אשר ישווה לה.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשע”ט, 2019.
לזכור ולא לשכוח.
תמונת הכותרת: הצלם היהודי מנדל גרוסמן מצלם את גירוש היהודים מגטו לודז’ .ארכיון יד ושם.